האופטימיות מנצחת: נשארתי חיה כדי לספר על טיפול בכינים

Untitled

פברואר 2016

לפני שבוע בערך האופטימיות שלטה. הכל היה נראה נחמד, השבוע התחיל רגוע. חשבתי לתומי שהכוכבים נמצאים לצידי.
זה לא שאני קודרת באופן קבוע. זה לא שאני לחלוטין לא חיובית בדרך כלל. אבל הפעם הייתה בי אופטימיות זוהרת, שאפתנית כזו, לגבי שבוע שלם שהתחיל.
ואז, בשעה 19:45, שנייה לפני שאפשר היה להכריז שהיום מסתיים, זה קרה. גילינו אותם, את היצורים ההזויים ביותר בעולם.
כינים.
הביטויים "לי זה לא יקרה" ו"לא בבית ספרנו" ו"רק ילדים מתולתלים נדבקים במכה הזו" הוכחו כלא מציאותיים.
הכינים ברוב חוצפתם הגיעו גם אלינו.
אז אחרי הלחץ והעצבים, ואחרי ההלם הרציני, ואחרי אובדן התמימות. נדרשנו לעשות מעשה.
למרות שנורא רציתי, הצלחתי לעצור בעצמי ולא שפכתי נפט על ראשו הג'ינג'י של הנינג'ה שלי.
למרות שהמשכתי נורא לרצות, הצלחתי להמשיך לעצור בעצמי וגם מרגרינה תעשייתית לא התפתיתי למרוח לו על הראש.
אז אחרי הסבב השני של ההלם והלחץ והעצבים, וסבב הטלפונים הבהול לחברי/ות הגן. נזכרתי שאחותי סיפרה לי על איזה תכשיר מעניין שהיא גילתה נגד כינים וביציהן הסוררות.

 

לכתבה המלאה לחצו כאן>

לכתבות נוספות מרחבי האינטרנט על הדרין וטיפול בכינים לחצו כאן>